<h1>או"ז שו"ת סימנים תשנ"ח, תשנ"ט</h1>
<h2>דף לט:</h2>
ועוד טען שלמה שפחה אחת היתה לי והיא עתה בידך וכבר תבעתיך בב"ד עבורה ופסקו לי הדין שאתה חייב להחזיר לי אותה ועתה תנה לי אותה ור' יצחק השיב תראה הפסק דין או עדים שפסקו ולא היו ביד שלמה לא עדים ולא פסק דין ונתרצו וטענו לפנינו וטען שלמה על יצחק שפחה אחת היתה לי וגנבה לי ממוני וברחה ממני לבין העכו"ם ונשתמדה ושוב חזרה בה ולא הייתי רשאי לתפוס אותה אצלי ואמרתי לה שתלך לירקא אצל אהובי אחד עד שישתכח הדבר ולקחוה משם שני יהודים ומכרוה לך ועתה תן שפחתי. ור' יצחק השיב שפחה שלך הלכה והפקיעה עצמה ממך והפילה עצמה ביד שר גדול שהיה משנה למלך ולא היה בידך כח להצילה להוציאה ואח"כ כשראתה שהיו נוהגים בה מנהג הפקר ומכבידים עולה ברחה מן השר ליהודים לירקא והיתה שם עד שנודע והיתה נטמנת עד שהביאוה אצלי שני יהודים ומכרוה לי ועוד שהיה בידם שטר מאשתך שנתנה להם אותה במתנה וקניתי מהם והחזקתי בה כבר עשר שנים בלא שום מחאה ואותו שמכרה לי אותה אמר לשלמה לפניך צות' אשתך לכתוב לי שטר מתנה ואתה שתקת כשכתבו לי השטר והודה בזה ר' שלמה ששתק ע"כ טענותיהם עתה אציע לפני רבותי כאשר דנתי כי אמת שהקרקע והעבדים אינם נגזלים ולעבדים יש יאוש כההיא דהשולח ולקרקעות יש יאוש כאשר קבלתי ממורי ה"ר שמחה שיחיה כאשר אפרש. תנן [ב"ק קט"ז ע"ב] הגוזל שדה ונטלוה מסיקין אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך ותנן [גיטין נ"ה ע"ב] לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל, סתם לן תנא דאין קרקע נגזלת והכי מוכח בהנהו אוונכרי [סוכה ל' ע"א]. וה"ה דאין עבדים נגזלים דאמר רב [ב"ק צ"ו ע"ב] הלכה כר"מ ופסקו הגאונים דהלכה כרב דפסק כר"מ דאין עבדים נגזלים דהוקשו לקרקעות. מעתה יש ללמוד ולומר הואיל ואין עבדים נגזלים משום דהוקשו לקרקעות א"כ קרקעות נמי הוקשו לעבדים לענין גזילה שיש יאוש בגזילתם שכשם שיש יאוש לעבדים ה"נ יש יאוש לקרקעות וכן שמעתי מפי מורי ה"ר שמחה שיש יאוש לקרקעות מההיא דכלאים דתנן [פ"ז, מ"ו] מאימתי נקרא אונס משישקע ואומר בירושלמי [שם הל' ד'] ויש קרקע נגזלת א"ר אילא יש ייאוש לקרקע וכ"כ ה"ר שמשון בר' אברהם דיש יאוש לקרקע. וההוא דאוונכרי ה"פ אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מן העכו"ם לא תגזו אתון אלא ליגזו אינהו וליתבו לכו מ"ט סתם עכו"ם גוזלי שדות נינהו פי' מישראל והקרקע אינה נגזלת פי' קיימא לן כרב אסי דבעכו"ם מסתמא לא מייאש אלא ליגזו אינהו וליתבו לכו כי היכי דליהוי לכו ייאוש בעלים בידיהו פי' דנהי דבעכו"ם סתמא לא מייאש היינו מגוף הקרקע (אלא) [אבל] מדבר הנתלש ונאבד ודאי סתמא מייאש ותו יש מקיימים פירוש רש"י דהכי אמר להו רב הונא וקרקע אינה נגזלת אפילו ע"י ייאוש היינו לענין מצוה אחמור רב הונא וראיה לדבר מהגוזל [צ"ג ע"ב] דאמר אביי ר"ש בן יהודה [וב"ש] ראב"י ורשב"א כולהו ס"ל שינוי במקומו עומד כו' עד ב"ש מאי היא דתנן נתן לה חטים (במתנה) [באתננה] ועשאתן סולת כו' עד ב"ש אוסרים וב"ה מתירין ר"א בן יעקב מאי היא דתניא ראב"י אומר הרי שגזל סאה של חטין כו' עד אמר רבא ממאי דילמא ע"כ לא קאמר ב"ש אלא משום דמאיס לגבוה וע"כ לא קאמר ראב"י אלא משום דמצוה הבאה בעבירה ה"נ סבר רב הונא דאע"ג דיש יאוש לקרקע לדבר מצוה אחמור ומיהו בדבר הנתלש ממנה לא אחמור כולי האי א"נ הכא אחמור דאצרוך שינוי רשות ואע"ג שזה לא שייך למעשה דידן הוצרכתי לשאול בעבור כי מעשים בכל יום באים. מיהו הא ודאי אמת דעבד יש לו ייאוש כדאמר ריב"ל [גיטין ל"ט ע"ב] נתייאשתי מפלוני עבדי מהו אמר להם אין לו תקנה אלא בשטר ופירש"י אין לו תקנה בבת ישראל ולא בשפחה שהרי משוחרר הוא [קצת ואינו גמור] ואמר רב שמן בר אבא אר"י [שם ל"ח ע"א] עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות הא למדת דיש יאוש לעבדים. ובהאי דקמן בידוע שנתייאש הימנה אע"ג דאין עדים דאמר וי לי לחסרון כיס מ"מ הואיל והפילה עצמה ביד משנה למלך כשנתים ועוד ומעולם לא חפש אחריה בידוע שנתייאש הימנה דליכא למימר דלא נתייאש מפני שהיא תברח אצל אדונה מן השר חדא דמסתמא לקטלא לא מסרה נפשה ועוד הואיל ששהתה כשנתים ודאי נתייאש שאין לומר שהיה בלב אדונה שלא להתייאש מפני שהיה [חושב] שמא תשוב בתשובה דהא אמרו רבותינו אל תאמן בגר עד כ"ב דורות וכ"ש בגר משומד שלא תאמין בו שישוב הלכך ודאי בידוע שנתייאש הימנה ומאחר שנתייאש הרי יצאה לחירות. וכן טוענין ללוקח לומר שנתייאש. וכדשלח ר' אמי [גיטין מ"ד ע"א] מני אמי בר נתן תצא תורה לישראל עבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדא"ה יטול את דמיו וכו' פי' דהואיל דאינו יכול להוציאו כלל ש"מ שכבר נתייאש ומותר ליטול את דמיו שאין כאן משום מפקיעו ממצות שהרי מופקע ועומד הוא דהואיל ואין יכול להוציאו הרי נתייאש ויצא מרשות כל אלה אני אומר שהשפחה יצתה מרשות שלמה ואין לו בה שום כח ולא שום דין ואין ר' יצחק חייב לענות לו כלום בה. ורבי' יצחק אלפס פסק כחכמים אליבא דרבא דלאחר יאוש בין לשום עבד בין לשום בן חורין לא ישתעבד לרבו ראשון וא"ת הואיל שברחה זהו כמו לשם ב"ח. דלא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לא היא דבזה גם שלמה מודה שכשברחה ע"מ להשתעבד ברחה וקיי"ל דלשום עבד ישתעבד לרבו דפסק אלפס כחכמים אליבא דרבא ואין לומר דהלכה כרשב"ג מההיא כללא דכל מקום ששנה דהא אמוראי נינהו בפ' המפקיד [ל"ח ע"ב] וכן פסק אלפס בכמה מקומות דליכא לההוא כללא וכ"פ רבי' יצחק בר אברהם בתשובה שהשיב לה"ר יונתן מלוניל הלכך נראה בעיני שאין שום זכות לשלמה בשפחה. ועוד אומר אני אפי' תמצי לומר דהואיל שאין עדים שאמר בפירוש ויי ליה לחסרון כיס לא אמרינן שנתייאש והשפחה של שלמה היתה כשברחה מ"מ הואיל ור' יצחק קנאה והחזיק יותר מעשר שנים בשופי בלא שום ערעור והוא עצמו כ"פ ראה אותה בביתו באיזה כח יוציאנה מידו גם אותם שמכרוה לא היו מוחזקים ונהגו בה מנהג שפחות והיא השפחה מודה להם שהם אדוניה ומנחת להוליך עצמה כל מקום שיוכלו למוכרה הרי טוענין ללוקח ששלמה נתנה להם למכור ועוד שטר מתנה היה בידם ושלמה הודה ששתק כשאמרה אשתו לכתוב שטר מתנה הרי שתיקה כהודאה דמיא הלכך נראה בעיני דבר פשוט שהשפחה של ר' יצחק ואם יעלה על לב רבותי לפסוק שהשפחה של שלמה יתנו לב על הוולדות שנולדו בבית ר' יצחק ועל הדמים שקנאה בהם. יצחק בר משה.
[תשובה מרבי' שמחה בר שמואל זצ"ל] על השפחה כיון שנשתמדה ודאי נתייאש ממנה ואפי' למ"ד של גזלן אין מחשבה מטמאה משום דלא מייאש ה"ט סבר כיון דידע מאן גזלית למחר תבענא לי' בדינא אבל משומד א"א להוציא בדיינין וכן דין יאוש עבדי' כל היכא דמעוכב גט שיחרור הואיל ולא יצא לחירו' ולא בא לכלל ישראל הוא ברשות רבו כ"ז שלא זכה בו אחר [אבל זכה בו אחר] זכייתו זכייה ויצא מכח רבו הראשון כדאמר רבא [גיטין ל"ז ע"ב] לעולם לאחר ייאוש לשום עבד ישתעבד לרבו שני ונידון זה דומה לעבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל לא בדא"ה מותר ליטול דמיו שלו אע"פ שנתייאש הימנו כל זמן שלא זכה בו אחר ואינו כמוכרו לעכו"ם שהרי בלאו הכי אינו יכול להוציאו משם וכל ייאוש היינו הפקר וקיי"ל [שם ל"ח ע"א] המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור אבל כל היכא דאינו מעוכב גט שיחרור יצא מעצמו וקנה עצמו ב"ח כדתניא [שם ל"ט ע"א] גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין כו' אבל בנידון דידן כיון דמעוכבת גט שחרור ובאת ליד ר' יצחק לאחר ייאוש ונשתעבד בה זכה בה מכח הפקר ולא מכח המוכרים אפי' אם הם לא זכו בה הוא זכה בה ע"י זכייתו הופקעה מרבה הראשון. ומיהו בנידון זה שברחה קיי"ל כר' יוחנן [שם ל"ח ע"א] דא"ר יוחנן עבד שברח מבית האיסורין יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שיחרור אם מפקיעין אותו מיד רבו כל שכן שלכתחילה לא יזכה בו אחר וכבר זכה בעצמו כדאמר בפסחים בפרק [האשה] [פ"ח ע"א] מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו אבל משל עצמו יאכל כו' משנה ראשונה כופין את רבו לעשותו בן חורין וכן לענין חיוב בראייה חשיב בן חורין דחייב בראיה כמי שאין לו אדון. הלכך שפחה זו לא ישתעבד בה לא ר' שלמה ולא ר' יצחק וכופין את ר' שלמה לכתוב לה גט שיחרור ומעשה ידיה אינו של ר' שלמה כי נתייאש ממנה כדאמ' בגמרא ממונא מייאש ומוקמי' מילתיה דר' יוחנן כדברי הכל. ולפי שכתבת הואיל ושתק הודה במכירת אשתו ולא מבעיא אם השפחה היתה של ר' שלמה אין לה חלק בה לא בגופה ולא במעשה ידיה שמא היה לו לצווח הרי כנכרית אצלו, אלא אפי' אם הכניסה לו השפחה הוי כנכסי מלוג דאמר [כתובות נ' ע"א] האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומת הבעל מוציא מיד הלקוחות וא"ת מפני ששתק מכירתה מכירה אפי' לשמואל דאמר בפ' יש נוחלין [קל"ב ע"א] במחלק לפניה והיא שותק' דוקא ששייר לה קרקע כל שהוא ומטעם נמי דעשאה שותף בין הבנים אמרי' מחלה אבל הכא לא שייכי הני טעמי. ומה שכתבת מטוענין ללוקח אינו כדאי להזכיר. וייאוש קרקע שפירשנו כך פירושו חילוק זה יש בין ייאוש קרקע לייאוש מטלטלין ייאוש קונה ונותן לו דמים ואם הוכחשו אינו יכול [לומר] הרי שלך לפניך אלא למ"ד ייאוש לא קני א"נ שינוי במקומו עומד אם כחש [יכול] לומר הרי שלך לפניך אבל קרקע הואיל ואינה נגזלת אפי' למ"ד יאוש קני אם נשרפה או שטפו נהר אומר לו הרי שלך לפניך לא מהני יאוש אלא לענין כלאים שחשוב הקרקע של אנס ולא [אמרינן] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן לענין ערלה. ומה שכתבת מן הוולדות, בירושלמי בפ' השולח [הלכה ד'] גרסי' בניו מה הן א"ר מנא היוצא בשן ועין בניו עבדים והיוצא משום ייאוש בניו בני חורין פי' אם היא שפחה א"ר יוסי בר בון לא מסתברא אלא חילופא היוצא בשן ועין הואיל ושחררתו תורה בניו בני חורין והיוצא משום ייאוש הואיל ולא שחררתו תורה בניו עבדים וה"נ אמרינן בגמ' [גיטין מ' ע"א] גבי שפחתי עשתה לו קורת רוח אי אתה מודה שבניה עבדים ונראה דעבדות בניו תלוי בעיכוב גט אם צריך גט בניו עבדים ובהא פליגי ר' יוסי ור' מנא דכל היכא דלא פקע איסורא עבדות כדקאי קאי ואינו חייב במצות ומותר בשפחה מן התורה ואם שפחה היא בניה עבדים ואסור בבת ישראל ופסול לעדות דכל כמה דצריך גט שיחרור קרינא ביה או חופשה לא ניתן לה וקיימת ג"ש דלה לה מאשה [ועד כאן] לא קמיבעיא לן [שם מ"ב ע"ב] מעוכב גט שיחרור אלא לענין קנס דכתיב לאדוניו כיון דאינו רשאי לשעבד בו איקרי אדון או לא ולענין תרומה אי מקרי קנין כספו או לא אבל לענין להתירו בבת ישראל ועבדות בניה כל כמה דלא פקע איסורא צריכה גט שיחרור כעבד גמור. ומן הדמים אין לר' יצחק דין אלא על מי שמכרה לו דהוי כמו הכיר בה שאינה שלו דלכל הפחות מעות יש לו כדאיתא פ' שנים אוחזין [ט"ז ע"ב]. שמחה בר שמואל.
<h2>דף מד.</h2>
ועוד טען שלמה שפחה אחת היתה לי והיא עתה בידך וכבר תבעתיך בב"ד עבורה ופסקו לי הדין שאתה חייב להחזיר לי אותה ועתה תנה לי אותה ור' יצחק השיב תראה הפסק דין או עדים שפסקו ולא היו ביד שלמה לא עדים ולא פסק דין ונתרצו וטענו לפנינו וטען שלמה על יצחק שפחה אחת היתה לי וגנבה לי ממוני וברחה ממני לבין העכו"ם ונשתמדה ושוב חזרה בה ולא הייתי רשאי לתפוס אותה אצלי ואמרתי לה שתלך לירקא אצל אהובי אחד עד שישתכח הדבר ולקחוה משם שני יהודים ומכרוה לך ועתה תן שפחתי. ור' יצחק השיב שפחה שלך הלכה והפקיעה עצמה ממך והפילה עצמה ביד שר גדול שהיה משנה למלך ולא היה בידך כח להצילה להוציאה ואח"כ כשראתה שהיו נוהגים בה מנהג הפקר ומכבידים עולה ברחה מן השר ליהודים לירקא והיתה שם עד שנודע והיתה נטמנת עד שהביאוה אצלי שני יהודים ומכרוה לי ועוד שהיה בידם שטר מאשתך שנתנה להם אותה במתנה וקניתי מהם והחזקתי בה כבר עשר שנים בלא שום מחאה ואותו שמכרה לי אותה אמר לשלמה לפניך צות' אשתך לכתוב לי שטר מתנה ואתה שתקת כשכתבו לי השטר והודה בזה ר' שלמה ששתק ע"כ טענותיהם עתה אציע לפני רבותי כאשר דנתי כי אמת שהקרקע והעבדים אינם נגזלים ולעבדים יש יאוש כההיא דהשולח ולקרקעות יש יאוש כאשר קבלתי ממורי ה"ר שמחה שיחיה כאשר אפרש. תנן [ב"ק קט"ז ע"ב] הגוזל שדה ונטלוה מסיקין אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך ותנן [גיטין נ"ה ע"ב] לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל, סתם לן תנא דאין קרקע נגזלת והכי מוכח בהנהו אוונכרי [סוכה ל' ע"א]. וה"ה דאין עבדים נגזלים דאמר רב [ב"ק צ"ו ע"ב] הלכה כר"מ ופסקו הגאונים דהלכה כרב דפסק כר"מ דאין עבדים נגזלים דהוקשו לקרקעות. מעתה יש ללמוד ולומר הואיל ואין עבדים נגזלים משום דהוקשו לקרקעות א"כ קרקעות נמי הוקשו לעבדים לענין גזילה שיש יאוש בגזילתם שכשם שיש יאוש לעבדים ה"נ יש יאוש לקרקעות וכן שמעתי מפי מורי ה"ר שמחה שיש יאוש לקרקעות מההיא דכלאים דתנן [פ"ז, מ"ו] מאימתי נקרא אונס משישקע ואומר בירושלמי [שם הל' ד'] ויש קרקע נגזלת א"ר אילא יש ייאוש לקרקע וכ"כ ה"ר שמשון בר' אברהם דיש יאוש לקרקע. וההוא דאוונכרי ה"פ אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מן העכו"ם לא תגזו אתון אלא ליגזו אינהו וליתבו לכו מ"ט סתם עכו"ם גוזלי שדות נינהו פי' מישראל והקרקע אינה נגזלת פי' קיימא לן כרב אסי דבעכו"ם מסתמא לא מייאש אלא ליגזו אינהו וליתבו לכו כי היכי דליהוי לכו ייאוש בעלים בידיהו פי' דנהי דבעכו"ם סתמא לא מייאש היינו מגוף הקרקע (אלא) [אבל] מדבר הנתלש ונאבד ודאי סתמא מייאש ותו יש מקיימים פירוש רש"י דהכי אמר להו רב הונא וקרקע אינה נגזלת אפילו ע"י ייאוש היינו לענין מצוה אחמור רב הונא וראיה לדבר מהגוזל [צ"ג ע"ב] דאמר אביי ר"ש בן יהודה [וב"ש] ראב"י ורשב"א כולהו ס"ל שינוי במקומו עומד כו' עד ב"ש מאי היא דתנן נתן לה חטים (במתנה) [באתננה] ועשאתן סולת כו' עד ב"ש אוסרים וב"ה מתירין ר"א בן יעקב מאי היא דתניא ראב"י אומר הרי שגזל סאה של חטין כו' עד אמר רבא ממאי דילמא ע"כ לא קאמר ב"ש אלא משום דמאיס לגבוה וע"כ לא קאמר ראב"י אלא משום דמצוה הבאה בעבירה ה"נ סבר רב הונא דאע"ג דיש יאוש לקרקע לדבר מצוה אחמור ומיהו בדבר הנתלש ממנה לא אחמור כולי האי א"נ הכא אחמור דאצרוך שינוי רשות ואע"ג שזה לא שייך למעשה דידן הוצרכתי לשאול בעבור כי מעשים בכל יום באים. מיהו הא ודאי אמת דעבד יש לו ייאוש כדאמר ריב"ל [גיטין ל"ט ע"ב] נתייאשתי מפלוני עבדי מהו אמר להם אין לו תקנה אלא בשטר ופירש"י אין לו תקנה בבת ישראל ולא בשפחה שהרי משוחרר הוא [קצת ואינו גמור] ואמר רב שמן בר אבא אר"י [שם ל"ח ע"א] עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות הא למדת דיש יאוש לעבדים. ובהאי דקמן בידוע שנתייאש הימנה אע"ג דאין עדים דאמר וי לי לחסרון כיס מ"מ הואיל והפילה עצמה ביד משנה למלך כשנתים ועוד ומעולם לא חפש אחריה בידוע שנתייאש הימנה דליכא למימר דלא נתייאש מפני שהיא תברח אצל אדונה מן השר חדא דמסתמא לקטלא לא מסרה נפשה ועוד הואיל ששהתה כשנתים ודאי נתייאש שאין לומר שהיה בלב אדונה שלא להתייאש מפני שהיה [חושב] שמא תשוב בתשובה דהא אמרו רבותינו אל תאמן בגר עד כ"ב דורות וכ"ש בגר משומד שלא תאמין בו שישוב הלכך ודאי בידוע שנתייאש הימנה ומאחר שנתייאש הרי יצאה לחירות. וכן טוענין ללוקח לומר שנתייאש. וכדשלח ר' אמי [גיטין מ"ד ע"א] מני אמי בר נתן תצא תורה לישראל עבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדא"ה יטול את דמיו וכו' פי' דהואיל דאינו יכול להוציאו כלל ש"מ שכבר נתייאש ומותר ליטול את דמיו שאין כאן משום מפקיעו ממצות שהרי מופקע ועומד הוא דהואיל ואין יכול להוציאו הרי נתייאש ויצא מרשות כל אלה אני אומר שהשפחה יצתה מרשות שלמה ואין לו בה שום כח ולא שום דין ואין ר' יצחק חייב לענות לו כלום בה. ורבי' יצחק אלפס פסק כחכמים אליבא דרבא דלאחר יאוש בין לשום עבד בין לשום בן חורין לא ישתעבד לרבו ראשון וא"ת הואיל שברחה זהו כמו לשם ב"ח. דלא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לא היא דבזה גם שלמה מודה שכשברחה ע"מ להשתעבד ברחה וקיי"ל דלשום עבד ישתעבד לרבו דפסק אלפס כחכמים אליבא דרבא ואין לומר דהלכה כרשב"ג מההיא כללא דכל מקום ששנה דהא אמוראי נינהו בפ' המפקיד [ל"ח ע"ב] וכן פסק אלפס בכמה מקומות דליכא לההוא כללא וכ"פ רבי' יצחק בר אברהם בתשובה שהשיב לה"ר יונתן מלוניל הלכך נראה בעיני שאין שום זכות לשלמה בשפחה. ועוד אומר אני אפי' תמצי לומר דהואיל שאין עדים שאמר בפירוש ויי ליה לחסרון כיס לא אמרינן שנתייאש והשפחה של שלמה היתה כשברחה מ"מ הואיל ור' יצחק קנאה והחזיק יותר מעשר שנים בשופי בלא שום ערעור והוא עצמו כ"פ ראה אותה בביתו באיזה כח יוציאנה מידו גם אותם שמכרוה לא היו מוחזקים ונהגו בה מנהג שפחות והיא השפחה מודה להם שהם אדוניה ומנחת להוליך עצמה כל מקום שיוכלו למוכרה הרי טוענין ללוקח ששלמה נתנה להם למכור ועוד שטר מתנה היה בידם ושלמה הודה ששתק כשאמרה אשתו לכתוב שטר מתנה הרי שתיקה כהודאה דמיא הלכך נראה בעיני דבר פשוט שהשפחה של ר' יצחק ואם יעלה על לב רבותי לפסוק שהשפחה של שלמה יתנו לב על הוולדות שנולדו בבית ר' יצחק ועל הדמים שקנאה בהם. יצחק בר משה.
[תשובה מרבי' שמחה בר שמואל זצ"ל] על השפחה כיון שנשתמדה ודאי נתייאש ממנה ואפי' למ"ד של גזלן אין מחשבה מטמאה משום דלא מייאש ה"ט סבר כיון דידע מאן גזלית למחר תבענא לי' בדינא אבל משומד א"א להוציא בדיינין וכן דין יאוש עבדי' כל היכא דמעוכב גט שיחרור הואיל ולא יצא לחירו' ולא בא לכלל ישראל הוא ברשות רבו כ"ז שלא זכה בו אחר [אבל זכה בו אחר] זכייתו זכייה ויצא מכח רבו הראשון כדאמר רבא [גיטין ל"ז ע"ב] לעולם לאחר ייאוש לשום עבד ישתעבד לרבו שני ונידון זה דומה לעבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל לא בדא"ה מותר ליטול דמיו שלו אע"פ שנתייאש הימנו כל זמן שלא זכה בו אחר ואינו כמוכרו לעכו"ם שהרי בלאו הכי אינו יכול להוציאו משם וכל ייאוש היינו הפקר וקיי"ל [שם ל"ח ע"א] המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור אבל כל היכא דאינו מעוכב גט שיחרור יצא מעצמו וקנה עצמו ב"ח כדתניא [שם ל"ט ע"א] גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין כו' אבל בנידון דידן כיון דמעוכבת גט שחרור ובאת ליד ר' יצחק לאחר ייאוש ונשתעבד בה זכה בה מכח הפקר ולא מכח המוכרים אפי' אם הם לא זכו בה הוא זכה בה ע"י זכייתו הופקעה מרבה הראשון. ומיהו בנידון זה שברחה קיי"ל כר' יוחנן [שם ל"ח ע"א] דא"ר יוחנן עבד שברח מבית האיסורין יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שיחרור אם מפקיעין אותו מיד רבו כל שכן שלכתחילה לא יזכה בו אחר וכבר זכה בעצמו כדאמר בפסחים בפרק [האשה] [פ"ח ע"א] מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו אבל משל עצמו יאכל כו' משנה ראשונה כופין את רבו לעשותו בן חורין וכן לענין חיוב בראייה חשיב בן חורין דחייב בראיה כמי שאין לו אדון. הלכך שפחה זו לא ישתעבד בה לא ר' שלמה ולא ר' יצחק וכופין את ר' שלמה לכתוב לה גט שיחרור ומעשה ידיה אינו של ר' שלמה כי נתייאש ממנה כדאמ' בגמרא ממונא מייאש ומוקמי' מילתיה דר' יוחנן כדברי הכל. ולפי שכתבת הואיל ושתק הודה במכירת אשתו ולא מבעיא אם השפחה היתה של ר' שלמה אין לה חלק בה לא בגופה ולא במעשה ידיה שמא היה לו לצווח הרי כנכרית אצלו, אלא אפי' אם הכניסה לו השפחה הוי כנכסי מלוג דאמר [כתובות נ' ע"א] האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומת הבעל מוציא מיד הלקוחות וא"ת מפני ששתק מכירתה מכירה אפי' לשמואל דאמר בפ' יש נוחלין [קל"ב ע"א] במחלק לפניה והיא שותק' דוקא ששייר לה קרקע כל שהוא ומטעם נמי דעשאה שותף בין הבנים אמרי' מחלה אבל הכא לא שייכי הני טעמי. ומה שכתבת מטוענין ללוקח אינו כדאי להזכיר. וייאוש קרקע שפירשנו כך פירושו חילוק זה יש בין ייאוש קרקע לייאוש מטלטלין ייאוש קונה ונותן לו דמים ואם הוכחשו אינו יכול [לומר] הרי שלך לפניך אלא למ"ד ייאוש לא קני א"נ שינוי במקומו עומד אם כחש [יכול] לומר הרי שלך לפניך אבל קרקע הואיל ואינה נגזלת אפי' למ"ד יאוש קני אם נשרפה או שטפו נהר אומר לו הרי שלך לפניך לא מהני יאוש אלא לענין כלאים שחשוב הקרקע של אנס ולא [אמרינן] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן לענין ערלה. ומה שכתבת מן הוולדות, בירושלמי בפ' השולח [הלכה ד'] גרסי' בניו מה הן א"ר מנא היוצא בשן ועין בניו עבדים והיוצא משום ייאוש בניו בני חורין פי' אם היא שפחה א"ר יוסי בר בון לא מסתברא אלא חילופא היוצא בשן ועין הואיל ושחררתו תורה בניו בני חורין והיוצא משום ייאוש הואיל ולא שחררתו תורה בניו עבדים וה"נ אמרינן בגמ' [גיטין מ' ע"א] גבי שפחתי עשתה לו קורת רוח אי אתה מודה שבניה עבדים ונראה דעבדות בניו תלוי בעיכוב גט אם צריך גט בניו עבדים ובהא פליגי ר' יוסי ור' מנא דכל היכא דלא פקע איסורא עבדות כדקאי קאי ואינו חייב במצות ומותר בשפחה מן התורה ואם שפחה היא בניה עבדים ואסור בבת ישראל ופסול לעדות דכל כמה דצריך גט שיחרור קרינא ביה או חופשה לא ניתן לה וקיימת ג"ש דלה לה מאשה [ועד כאן] לא קמיבעיא לן [שם מ"ב ע"ב] מעוכב גט שיחרור אלא לענין קנס דכתיב לאדוניו כיון דאינו רשאי לשעבד בו איקרי אדון או לא ולענין תרומה אי מקרי קנין כספו או לא אבל לענין להתירו בבת ישראל ועבדות בניה כל כמה דלא פקע איסורא צריכה גט שיחרור כעבד גמור. ומן הדמים אין לר' יצחק דין אלא על מי שמכרה לו דהוי כמו הכיר בה שאינה שלו דלכל הפחות מעות יש לו כדאיתא פ' שנים אוחזין [ט"ז ע"ב]. שמחה בר שמואל.
<h2>דף נה:</h2>
ועוד טען שלמה שפחה אחת היתה לי והיא עתה בידך וכבר תבעתיך בב"ד עבורה ופסקו לי הדין שאתה חייב להחזיר לי אותה ועתה תנה לי אותה ור' יצחק השיב תראה הפסק דין או עדים שפסקו ולא היו ביד שלמה לא עדים ולא פסק דין ונתרצו וטענו לפנינו וטען שלמה על יצחק שפחה אחת היתה לי וגנבה לי ממוני וברחה ממני לבין העכו"ם ונשתמדה ושוב חזרה בה ולא הייתי רשאי לתפוס אותה אצלי ואמרתי לה שתלך לירקא אצל אהובי אחד עד שישתכח הדבר ולקחוה משם שני יהודים ומכרוה לך ועתה תן שפחתי. ור' יצחק השיב שפחה שלך הלכה והפקיעה עצמה ממך והפילה עצמה ביד שר גדול שהיה משנה למלך ולא היה בידך כח להצילה להוציאה ואח"כ כשראתה שהיו נוהגים בה מנהג הפקר ומכבידים עולה ברחה מן השר ליהודים לירקא והיתה שם עד שנודע והיתה נטמנת עד שהביאוה אצלי שני יהודים ומכרוה לי ועוד שהיה בידם שטר מאשתך שנתנה להם אותה במתנה וקניתי מהם והחזקתי בה כבר עשר שנים בלא שום מחאה ואותו שמכרה לי אותה אמר לשלמה לפניך צות' אשתך לכתוב לי שטר מתנה ואתה שתקת כשכתבו לי השטר והודה בזה ר' שלמה ששתק ע"כ טענותיהם עתה אציע לפני רבותי כאשר דנתי כי אמת שהקרקע והעבדים אינם נגזלים ולעבדים יש יאוש כההיא דהשולח ולקרקעות יש יאוש כאשר קבלתי ממורי ה"ר שמחה שיחיה כאשר אפרש. תנן [ב"ק קט"ז ע"ב] הגוזל שדה ונטלוה מסיקין אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך ותנן [גיטין נ"ה ע"ב] לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל, סתם לן תנא דאין קרקע נגזלת והכי מוכח בהנהו אוונכרי [סוכה ל' ע"א]. וה"ה דאין עבדים נגזלים דאמר רב [ב"ק צ"ו ע"ב] הלכה כר"מ ופסקו הגאונים דהלכה כרב דפסק כר"מ דאין עבדים נגזלים דהוקשו לקרקעות. מעתה יש ללמוד ולומר הואיל ואין עבדים נגזלים משום דהוקשו לקרקעות א"כ קרקעות נמי הוקשו לעבדים לענין גזילה שיש יאוש בגזילתם שכשם שיש יאוש לעבדים ה"נ יש יאוש לקרקעות וכן שמעתי מפי מורי ה"ר שמחה שיש יאוש לקרקעות מההיא דכלאים דתנן [פ"ז, מ"ו] מאימתי נקרא אונס משישקע ואומר בירושלמי [שם הל' ד'] ויש קרקע נגזלת א"ר אילא יש ייאוש לקרקע וכ"כ ה"ר שמשון בר' אברהם דיש יאוש לקרקע. וההוא דאוונכרי ה"פ אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מן העכו"ם לא תגזו אתון אלא ליגזו אינהו וליתבו לכו מ"ט סתם עכו"ם גוזלי שדות נינהו פי' מישראל והקרקע אינה נגזלת פי' קיימא לן כרב אסי דבעכו"ם מסתמא לא מייאש אלא ליגזו אינהו וליתבו לכו כי היכי דליהוי לכו ייאוש בעלים בידיהו פי' דנהי דבעכו"ם סתמא לא מייאש היינו מגוף הקרקע (אלא) [אבל] מדבר הנתלש ונאבד ודאי סתמא מייאש ותו יש מקיימים פירוש רש"י דהכי אמר להו רב הונא וקרקע אינה נגזלת אפילו ע"י ייאוש היינו לענין מצוה אחמור רב הונא וראיה לדבר מהגוזל [צ"ג ע"ב] דאמר אביי ר"ש בן יהודה [וב"ש] ראב"י ורשב"א כולהו ס"ל שינוי במקומו עומד כו' עד ב"ש מאי היא דתנן נתן לה חטים (במתנה) [באתננה] ועשאתן סולת כו' עד ב"ש אוסרים וב"ה מתירין ר"א בן יעקב מאי היא דתניא ראב"י אומר הרי שגזל סאה של חטין כו' עד אמר רבא ממאי דילמא ע"כ לא קאמר ב"ש אלא משום דמאיס לגבוה וע"כ לא קאמר ראב"י אלא משום דמצוה הבאה בעבירה ה"נ סבר רב הונא דאע"ג דיש יאוש לקרקע לדבר מצוה אחמור ומיהו בדבר הנתלש ממנה לא אחמור כולי האי א"נ הכא אחמור דאצרוך שינוי רשות ואע"ג שזה לא שייך למעשה דידן הוצרכתי לשאול בעבור כי מעשים בכל יום באים. מיהו הא ודאי אמת דעבד יש לו ייאוש כדאמר ריב"ל [גיטין ל"ט ע"ב] נתייאשתי מפלוני עבדי מהו אמר להם אין לו תקנה אלא בשטר ופירש"י אין לו תקנה בבת ישראל ולא בשפחה שהרי משוחרר הוא [קצת ואינו גמור] ואמר רב שמן בר אבא אר"י [שם ל"ח ע"א] עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות הא למדת דיש יאוש לעבדים. ובהאי דקמן בידוע שנתייאש הימנה אע"ג דאין עדים דאמר וי לי לחסרון כיס מ"מ הואיל והפילה עצמה ביד משנה למלך כשנתים ועוד ומעולם לא חפש אחריה בידוע שנתייאש הימנה דליכא למימר דלא נתייאש מפני שהיא תברח אצל אדונה מן השר חדא דמסתמא לקטלא לא מסרה נפשה ועוד הואיל ששהתה כשנתים ודאי נתייאש שאין לומר שהיה בלב אדונה שלא להתייאש מפני שהיה [חושב] שמא תשוב בתשובה דהא אמרו רבותינו אל תאמן בגר עד כ"ב דורות וכ"ש בגר משומד שלא תאמין בו שישוב הלכך ודאי בידוע שנתייאש הימנה ומאחר שנתייאש הרי יצאה לחירות. וכן טוענין ללוקח לומר שנתייאש. וכדשלח ר' אמי [גיטין מ"ד ע"א] מני אמי בר נתן תצא תורה לישראל עבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדא"ה יטול את דמיו וכו' פי' דהואיל דאינו יכול להוציאו כלל ש"מ שכבר נתייאש ומותר ליטול את דמיו שאין כאן משום מפקיעו ממצות שהרי מופקע ועומד הוא דהואיל ואין יכול להוציאו הרי נתייאש ויצא מרשות כל אלה אני אומר שהשפחה יצתה מרשות שלמה ואין לו בה שום כח ולא שום דין ואין ר' יצחק חייב לענות לו כלום בה. ורבי' יצחק אלפס פסק כחכמים אליבא דרבא דלאחר יאוש בין לשום עבד בין לשום בן חורין לא ישתעבד לרבו ראשון וא"ת הואיל שברחה זהו כמו לשם ב"ח. דלא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לא היא דבזה גם שלמה מודה שכשברחה ע"מ להשתעבד ברחה וקיי"ל דלשום עבד ישתעבד לרבו דפסק אלפס כחכמים אליבא דרבא ואין לומר דהלכה כרשב"ג מההיא כללא דכל מקום ששנה דהא אמוראי נינהו בפ' המפקיד [ל"ח ע"ב] וכן פסק אלפס בכמה מקומות דליכא לההוא כללא וכ"פ רבי' יצחק בר אברהם בתשובה שהשיב לה"ר יונתן מלוניל הלכך נראה בעיני שאין שום זכות לשלמה בשפחה. ועוד אומר אני אפי' תמצי לומר דהואיל שאין עדים שאמר בפירוש ויי ליה לחסרון כיס לא אמרינן שנתייאש והשפחה של שלמה היתה כשברחה מ"מ הואיל ור' יצחק קנאה והחזיק יותר מעשר שנים בשופי בלא שום ערעור והוא עצמו כ"פ ראה אותה בביתו באיזה כח יוציאנה מידו גם אותם שמכרוה לא היו מוחזקים ונהגו בה מנהג שפחות והיא השפחה מודה להם שהם אדוניה ומנחת להוליך עצמה כל מקום שיוכלו למוכרה הרי טוענין ללוקח ששלמה נתנה להם למכור ועוד שטר מתנה היה בידם ושלמה הודה ששתק כשאמרה אשתו לכתוב שטר מתנה הרי שתיקה כהודאה דמיא הלכך נראה בעיני דבר פשוט שהשפחה של ר' יצחק ואם יעלה על לב רבותי לפסוק שהשפחה של שלמה יתנו לב על הוולדות שנולדו בבית ר' יצחק ועל הדמים שקנאה בהם. יצחק בר משה.
[תשובה מרבי' שמחה בר שמואל זצ"ל] על השפחה כיון שנשתמדה ודאי נתייאש ממנה ואפי' למ"ד של גזלן אין מחשבה מטמאה משום דלא מייאש ה"ט סבר כיון דידע מאן גזלית למחר תבענא לי' בדינא אבל משומד א"א להוציא בדיינין וכן דין יאוש עבדי' כל היכא דמעוכב גט שיחרור הואיל ולא יצא לחירו' ולא בא לכלל ישראל הוא ברשות רבו כ"ז שלא זכה בו אחר [אבל זכה בו אחר] זכייתו זכייה ויצא מכח רבו הראשון כדאמר רבא [גיטין ל"ז ע"ב] לעולם לאחר ייאוש לשום עבד ישתעבד לרבו שני ונידון זה דומה לעבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל לא בדא"ה מותר ליטול דמיו שלו אע"פ שנתייאש הימנו כל זמן שלא זכה בו אחר ואינו כמוכרו לעכו"ם שהרי בלאו הכי אינו יכול להוציאו משם וכל ייאוש היינו הפקר וקיי"ל [שם ל"ח ע"א] המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור אבל כל היכא דאינו מעוכב גט שיחרור יצא מעצמו וקנה עצמו ב"ח כדתניא [שם ל"ט ע"א] גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין כו' אבל בנידון דידן כיון דמעוכבת גט שחרור ובאת ליד ר' יצחק לאחר ייאוש ונשתעבד בה זכה בה מכח הפקר ולא מכח המוכרים אפי' אם הם לא זכו בה הוא זכה בה ע"י זכייתו הופקעה מרבה הראשון. ומיהו בנידון זה שברחה קיי"ל כר' יוחנן [שם ל"ח ע"א] דא"ר יוחנן עבד שברח מבית האיסורין יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שיחרור אם מפקיעין אותו מיד רבו כל שכן שלכתחילה לא יזכה בו אחר וכבר זכה בעצמו כדאמר בפסחים בפרק [האשה] [פ"ח ע"א] מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו אבל משל עצמו יאכל כו' משנה ראשונה כופין את רבו לעשותו בן חורין וכן לענין חיוב בראייה חשיב בן חורין דחייב בראיה כמי שאין לו אדון. הלכך שפחה זו לא ישתעבד בה לא ר' שלמה ולא ר' יצחק וכופין את ר' שלמה לכתוב לה גט שיחרור ומעשה ידיה אינו של ר' שלמה כי נתייאש ממנה כדאמ' בגמרא ממונא מייאש ומוקמי' מילתיה דר' יוחנן כדברי הכל. ולפי שכתבת הואיל ושתק הודה במכירת אשתו ולא מבעיא אם השפחה היתה של ר' שלמה אין לה חלק בה לא בגופה ולא במעשה ידיה שמא היה לו לצווח הרי כנכרית אצלו, אלא אפי' אם הכניסה לו השפחה הוי כנכסי מלוג דאמר [כתובות נ' ע"א] האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומת הבעל מוציא מיד הלקוחות וא"ת מפני ששתק מכירתה מכירה אפי' לשמואל דאמר בפ' יש נוחלין [קל"ב ע"א] במחלק לפניה והיא שותק' דוקא ששייר לה קרקע כל שהוא ומטעם נמי דעשאה שותף בין הבנים אמרי' מחלה אבל הכא לא שייכי הני טעמי. ומה שכתבת מטוענין ללוקח אינו כדאי להזכיר. וייאוש קרקע שפירשנו כך פירושו חילוק זה יש בין ייאוש קרקע לייאוש מטלטלין ייאוש קונה ונותן לו דמים ואם הוכחשו אינו יכול [לומר] הרי שלך לפניך אלא למ"ד ייאוש לא קני א"נ שינוי במקומו עומד אם כחש [יכול] לומר הרי שלך לפניך אבל קרקע הואיל ואינה נגזלת אפי' למ"ד יאוש קני אם נשרפה או שטפו נהר אומר לו הרי שלך לפניך לא מהני יאוש אלא לענין כלאים שחשוב הקרקע של אנס ולא [אמרינן] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן לענין ערלה. ומה שכתבת מן הוולדות, בירושלמי בפ' השולח [הלכה ד'] גרסי' בניו מה הן א"ר מנא היוצא בשן ועין בניו עבדים והיוצא משום ייאוש בניו בני חורין פי' אם היא שפחה א"ר יוסי בר בון לא מסתברא אלא חילופא היוצא בשן ועין הואיל ושחררתו תורה בניו בני חורין והיוצא משום ייאוש הואיל ולא שחררתו תורה בניו עבדים וה"נ אמרינן בגמ' [גיטין מ' ע"א] גבי שפחתי עשתה לו קורת רוח אי אתה מודה שבניה עבדים ונראה דעבדות בניו תלוי בעיכוב גט אם צריך גט בניו עבדים ובהא פליגי ר' יוסי ור' מנא דכל היכא דלא פקע איסורא עבדות כדקאי קאי ואינו חייב במצות ומותר בשפחה מן התורה ואם שפחה היא בניה עבדים ואסור בבת ישראל ופסול לעדות דכל כמה דצריך גט שיחרור קרינא ביה או חופשה לא ניתן לה וקיימת ג"ש דלה לה מאשה [ועד כאן] לא קמיבעיא לן [שם מ"ב ע"ב] מעוכב גט שיחרור אלא לענין קנס דכתיב לאדוניו כיון דאינו רשאי לשעבד בו איקרי אדון או לא ולענין תרומה אי מקרי קנין כספו או לא אבל לענין להתירו בבת ישראל ועבדות בניה כל כמה דלא פקע איסורא צריכה גט שיחרור כעבד גמור. ומן הדמים אין לר' יצחק דין אלא על מי שמכרה לו דהוי כמו הכיר בה שאינה שלו דלכל הפחות מעות יש לו כדאיתא פ' שנים אוחזין [ט"ז ע"ב]. שמחה בר שמואל.
<h2>דף סד.</h2>
[חסר כאן התחלת התשובה] לבנו ונתתיה לו. ונראה בעיני דנאמן ר' יצחק לומר שבתורת נידוניא גמורה קיבל עליו ולא בתורת פקדון דאיתמר [גיטין ס"ד ע"א] בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין רב הונא אמר בעל נאמן ורב חסדא אמר שליש נאמן מתיב (רב אדא) [ר' אבא] הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ושליש נאמן משניהם באיזה צד זה אומר כך [וזה אומר כך] שליש נאמן ומשני שאני ממון דאתייהיב למחילה פירש"י שאם מחלו מחול הלכך שליש נאמן דכיון שהאמינו ומסרו לידו נתרצה בהבטחתו למחול על ממונו ולהאמין על כל שיאמר א"כ ה"נ בעובדא דידן מאחר שזה שלמה הודה שעשאו שליש הרי האמינו לכל מה שיאמר. ואין בידי לחלק בין שליש קרוב לשליש רחוק כדתנן [סנהדרין כ"ד ע"א] נאמן עלי אבא ואע"ג דהכא סותר דבריו לגמרי שזה שלמה אומר לפקדון מסרתיו ור' יצחק אומר לנידוניא גמורה קבלתי ה"נ גבי גט בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין וסותר דבריו לגמרי ואפ"ה אומר רב חסדא שליש נאמן דהא הימניה ופסק אלפס דהלכתא כרב חסדא והכי מוכחא סתמא דתלמודא דפריך ולהימניה לשליש מעתה כ"ש דהלכה כר"ח לענין ממון כדמסיק סתמא דתלמודא שאני ממון דאתייהיב למחילה ומאחר שהאמינו ועשאו שליש אפי' שבועה לא בעי. מ"מ אמרנו להחרים סתם בבית הכנסת על כל מי שעשה עולה לשלמה שישא עונו. כי כן אמר ה"ר משה מיימן בכמה מקומות.
תשובה מרבי' שמחה בר שמואל זצ"ל. מאשר יקרת בעיני נכבדת ונחמדת נזקקתי לדבריך חברי ה"ר יצחק בר' משה יש לי להשיב על דין שלישות שכתבת. אילו היה שליש יפה כיוונת כגון אילו אבי הכלה אמר על תנאי מסרתי לך ולא נתקיים והחתן אומר קיימתי התנאי אבי החתן היה נאמן משניהם בלא שבועה מפני שמודה שירד בתורת שלישות, אבל הוא כופר שלא ירד לתורת שלישות אלא קיבל בתורת פרעון ועוד אין הפקדון בידו כדאמרי' אטו מי נפק גיטא מתותי ידיה דלהימניה ובענין בעל מקח נאמן לומר לזה מכרתי לזה לא מכרתי בד"א בזמן שמקחו בידו אבל בנידון זה אינו אלא כנפקד בעלמא וצריך שבועה והאי דפריך נמי מהאשה שאמרה התקבל לי גיטי כו' וליהמניה לשליש התם נמי הוא אומר שהיה שליח וגם הוא מודה לו וגם הבעל אומר שהיה סרסור ביניהם ואילו היה גט יוצא מתחת ידו היה נאמן כשתי עדים. ועל מה שכתבת שהאלפס פסק כרב חסדא בפר"ח פסק כרב הונא וראיית (השליש) ולהמניה לשליש מצי למימר דמיירי שאין הבעל עמה בעיר דבהא מודה רב הונא ומשמע דמיירי בשליח להולכה דאי בשליח לקבלה מה צריכה לומר נתן לי ומסתמ' לא היה בעיר כיון שעשה שליח להולכה ועיקר דמילת' דאתא לאשמעינן היכא דליכא שלישות דבעינן שני עדים. גם ידעת שאנו רגילין לפרש שכשהסוגיא הולכת כאחד מהן שדרך התלמוד להקשות בהניחא הניחא למ"ד וכו'.
